רבנו מבאר כאן שרפואת הגוף והנפש היא ע"י שמחה, כי חיות כל האיברים ע"י הדם שהלב מוליך לאיברים, ואת הדם מוליך הדופק שדוחף אותו לאיברים. וקצב הדופק בבחי' נקודות, מלובש בו עשרה מיני נגינה שהם בחי' שמחה ותשובה. נמצא שהשמחה ותשובה היא פנימיות חיות כל האדם בגשמיות ורוחניות.
ושמחה היא שמחה בה' ית'. ומדרגה נמוכה בזה, הנדרשת מכל אדם, היא מה שאדם מאמין בעצמו שעבודתו חשובה להקב"ה, ושמח בחלקו, דהיינו עשיר, (כחז"ל (אבות ד' א') איזהו עשיר השמח בחלקו) כי בטל ממנו תאוות הממון שהיא עבודה זרה וקשורה עם הניאוף, והיא עיקר העצבות, סיבת כל החולאים.
ועתה בגלות אי אפשר לעלות מעצבות, אלא ע"י מילי דשטותא, אבל אין זו שמחה אלא רק היכי תמצי לצאת מהעצבות הנוראה. וכשיוצא מעצבות אזי צריך להיזהר מהוללות, שהיא שמחה בהבלי עוה"ז צחוק הכסיל. אלא לשמוח בכל הטוב שהקב"ה משפיע לנו בכל רגע, ע"י עין טובה שרואה את טוב בכל דבר.