אודות

אודות החברותא לעיון בליקוטי מוהר”ן

דפי הליקוטי מוהר”ן בצורת הדף נלקחו מליקוטי מוהר”ן המדויק, מהדורת תקפא שהיא גרסת מוהרנ”ת שהדפיס בביתו, מוגה בהשוואה לשאר מהדורות. ובתוספת מ”מ הישנים וחדשים. והביאור חברותא הוא שילוב ביאור הפשט בתוך הגרסה הזו.

הביאור מורכב מג’ חלקים:

החלק הראשון – ביאור הפשוט, ששולב בגרסת התורה והוא מסקנת העיון שבהערות.

החלק השני – ההערות קושיות ותירוצים, ופתיחת כל המראה מקומות עם מפרשיהם כדי שהלומד יוכל בעצמו לדון בדיוק הדברים ולא יוכרח לסמוך עלי. שעל כן נקרא חיבור זה חברותא, כי הכוונה להיות עזר ללומד ולא ספר חידושי תורה אע”פ שמובלעים בו גם הרבה חדושים.

והשלישי – היא הקדמה לתורה שהיא מבט כללי על התורה, שאמור לקשור את כל חלקי התורה בקשר אחד.

ועוד גם לבאר נושאים שבמיוחד קשים להבנה בתורה.

ההקדמה- בנויה על מסקנת העיון שבהערות לכן אין בה כמעט ראיות למבואר בה.

בתקופה אחרונה (משנת תשפא) אספתי את הקושיות כחלק מההקדמה (למעשה זה כמעט רק בתורות הקצרות)

דרך הלימוד

נ”ל לדמות למחרוזת כי כל תיבה ומשפט בתורה הן חרוז נפלא שצריך לעיין בו תחילה בפני עצמו ללמוד אותו היטב ולכן בזה גלשתי גם מעבר לקשר העניין לתורה, ואח”כ לעיין בו כיצד נקשר לתורה, וכן לעבור מחרוז לחרוז אע”פ שעדיין לא נקשרו היטב החרוזים כולם זה לזה. וכך נהגתי בכל מקום שכתבתי הערה ולפי מסקנת ההערה ביארתי את הפשט המשולב בגרסא.

וכל זה עדיין בחי’ “הזורעין בדמעה”, כי עיקר ה”ברינה יקצורו” זה למצא את החוט החזק שיחרוז את כל החרוזים היטב דהיינו לתפוס את מהלך התורה באופן שכולל את כל הפרטים בלא שישאר פרט מיותר שכביכול אין בו צורך למהלך התורה. וזה השתדלתי לעשות אחרי לימוד כל התורה בעיון, כתבתי הקדמה לתורה, שהכוונה בה לבד מביאורי מושגים קשים להבנה, העיקר לעשות סיכום קצר שכולל את כל החרוזים, ופושט את כל הספיקות כפי שנתבררו בעיונים שבהערות. (אמנם כיון שאין ביהמ”ד בלא חידוש גם בהקדמה נתחדשו דברים שלא תמיד העתקתי אותם להערות) (זו היתה כוונתי ועדיין אני מצפה להצליח יותר)

הערה על דרך הלימוד

זה פשוט שהעצה היחידה שרבנו נתן כיצד ללמוד את הספר שלו היא מה שאמר לרבי אהרן הרב של ברסלב למה לא תעיין בספרי עד שיעלה על דעתך איזה קושיא ואח”כ תוסיף ותעיין בו עד שתבין ותדע את התרוץ שעל זה (ככבי אור שיחות וספורים מג). מלשון השיחה הזו, בפשטות נראה שהכוונה ותעיין בו עד שתבין, הכוונה בכל הספר, אבל אפשר שרמז לו תעיין בו באותו מקום שעלה בדעתך הקושיא. דהיינו באותה תורה.

אלא שרואים בכמה מקומות שמוהרנ”ת מצא את התרוץ גם בתורות אחרות, וגם בספרים אחרים, ובקבלת האריז”ל. וכן רואים שכך נהגו הפל”ח, ובאיבי הנחל, ומי הנחל, שלא חששו מללמוד מתורה לתורה.

אמנם מסתבר שצריך לזה מדמה מבורר, ובעיקר שלא לבאר תורה אחת עפ”י מהלך של תורה אחרת, אלא רק אחרי שכבר מתיישב אצלו היטב המהלך של התורה שלומד עתה, אזי יכול בזהירות לדמות עניין מסויים שלומד לעניין דומה בתורה אחרת, ובבחי’ דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר.

גם ביאור הליקוטים רבי אברהם בן נחמן טולטשינער בעיקר בנוי מקושיות ותירוצים, וקורא לזה פליאות. אלא שקבע כלל לעצמו כל תורה ללמוד רק מניה וביה.  (וכאמור קשה כיצד לנהוג בזה בתורות קצרות וכידוע שבהם אין ביאור הליקוטים)

אמנם במאמרים שכתב ראב”ן לא הקפיד על זה (כגון מאמר אמונה בידיעה רוחנית. שכתב שם בהערה שלפני ההקדמה וז”ל – גם מה שחילקתי אותו בחיבור המיוחד בפני עצמו: הוא מחמת שיצאתי בו קצת מדרכי ביאורי שבספרי: שעירבתי והרכבתי דבריו הק’ ממאמר לחברו כמבואר לקמן מזה בפנים. עכ”ל.   והביאור נראה פשוט כי כשרוצים ללמוד על נושא מסויים כיצד למד אותו רבנו צריך ללמוד בכל התורות שדיבר בהם עליו, ורק כשלומד כל תורה לעצמה כיון שהיא פן אחד מיוחד בנושא צריך למוד את המיוחד בפן המסויים הזה מניה וביה.

ובאמת העניין הזה ללמוד כל תורה רק מניה וביה הוא גילוי נפלא, שגילה רבי אברהם בן נחמן, שבכל תורה, כל התירוצים על הקושיות שבה נמצאים בתורה בעצמה. אלא שנראה פשוט שכמו שרבנו סמך על המעיין בספרי האריז”ל וכיו”ב שיֵדע לאיזה הקדמה שם שייך העניין, כך מסתמא גם מתורה לתורה אפשר ללמוד יסוד והקדמה שהיא כללית ולא שייכת דווקא למהלך של התורה ממנה רוצה ללמוד. אבל בוודאי שתחילה צריך לחפש כל תירוץ מניה וביה. אלא שלא תמיד זה אפשרי, כגון בתורות הקצרות רואים בחוש שעל פי רוב א”א ללמוד מניה וביה. ועל כן צריך משנה זהירות כשלומד עפ”י הקדמות ממקום אחר.

ובעיקר צריך להיזהר כשגומר תורה אחת ומתחיל תורה חדשה, ועדיין הוא סבוך עם מהלך התורה הקודמת וממילא מתבארת התורה החדשה לא במהלך המיוחד לה אלא במהלך של התורה הקודמת שלמד. ע”כ צריך בין לימוד תורה אחת לשניה איזה הפסק ולהכנס למהלך התורה החדשה כאילו מתחיל ללמוד מחדש לגמרי.

בכלליות בדרך הלימוד

נ”ל פשוט שכמו כל סוגיא בגמרא כך יש ללמוד את הליקוטי מוהר”ן, דהיינו ללמוד כל קטע דהיינו כל דיבור עם הראיות והפסוקים שלו כסוגיא בפני עצמה, ואיך מתקשרת למהלך התורה. וכל פסוק כיצד משתלב בו הביאור או הדרש שלמד בו רבנו. ולעיין בכל ראָייה שמביא רבנו, האם באמת מבארת את הקושי שבאה לבאר. ולעיין בלק”ה ולק”ת כיצד מוהרנ”ת למד את הסוגיה הזו. ואח”כ העיקר לתפוס את מהלך התורה בלי לאבד את הפרטים, דהיינו שלא יישאר איזה פרט שלא קשור למהלך, ולהבין מה מתחדש. ואח”כ לבחון את הלימוד עפ”י הח”י כללים של ראב”ן. וגם בזה רק עד כמה שמוסיף להבנת המהלך. ולא לעשות מזה עיקר.

וכיון שלומד תורה של הצדיק צריך שיהיה דמות דיוקנו של הצדיק לנגד פניו, דהיינו האמת שלו, דהיינו ההלך רוח שלו, כדי לדעת בכל דיבור להיכן הרוח נושבת, להבין את התורה לפי הלך המחשבה של צדיק, להבין להיכן הוא רוצה להוליך אותי בדבוריו. כמבואר תורה קצב.  (כי רואים בחוש לומדים חדשים שמובילים את הלימוד לכוון לפי ההקדמות שהתרגלו אליהם, והרבה פעמים הם רחוקות מדעת רבנו)

צריך לדעת

כשמתחיל ללמוד תורה לא מבעי כשהכל לא מובן, אבל גם כשנראה שהכל מובן, בדרך כלל הסיבה כיון שבאמת לא הבנתי כלום. וצריך לעיין היטב עד שמוצא קושיא. דהיינו או סתירה מניה וביה, או סתירה מהקדמה במקום אחר, או מדברי חז”ל, או אפילו מתורה אחרת. כי להקשות צריך הכל.

כמובן שהעיקר היא קושיא שעוזרת להבין את עומק הכוונה הפרטית והכללית. אבל בדרך הלימוד צריך להקשות כל קושיא גם פשוטה מאד, ואפילו קושיא שהתירוץ עליה ברור, אבל היא עוזרת לסדר את המהלך בראש. ועל כן צריך להקשות גם מתורה לתורה, כדי להבין את החילוק בין אותו עניין כיצד הוא מתבאר בכל תורה אופן אחר, כדי שלא לטעות שהם עניין אחד. (לדוגמא עניין השכל שבכל דבר בתורה א’ והרמזים שהקב”ה שולח לאדם בתורה נד, ראה בקיצור לק”מ השלם שלמד דהיינו הך, ובאמת אפשר למצא חילוק)

שמעתי אומרים

‘לפני שאני מתפלפל אני רוצה להבין פשט’. וזה אמת במה שנוגע לפלפול סתם שהוא רק פרפראות לתורה. אבל עיון להבין בדרך קושיא ותירוץ הוא עיקר הבנת הפשט. וכמו שא”א להבין היטב את המשניות בלי קושיות ותירוצי הגמרא (כמ”ש רש”י ב”מ לג: הוי זהיר בתלמוד דהיינו בגמרא, שהוא תירוץ [טעמי] המשניות. וכעין זה כתבו התוס’ שם – שונאיכם אלו בעלי משנה שסבורים לידע כמו בעלי גמרא ואינם יודעים בירור הדבר) כך הליקוטי מוהר”ן הוא הקדמות שא”א להבין את הכוונה בלי להקשות ולתרץ.  

כי הפשט יוצא מהעיון, וכמו שאסור לפסוק הלכה מהמשנה שעל כן למדן הוא הלומד גמרא דווקא, דהיינו את הקושיות והתירוצים שעל המשניות. רואים בחוש וגם נלמד משאלת רבנו לרבי אהרן דרב שהליקוטי מוהר”ן נכתב כמו המשניות שהרבה פעמים הפשט נעלם מאחורי סתירה וקושיא.

האם יש עוד מחבר ספר שמבקש שילמדו את ספרו ע”י שיחפשו קושיות?

ואין להקשות מסנהדרין קו: אמר רבי [רבי אמי] ארבע מאה בעייא בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר [ולא איפשט להו חד] אמר רבא רבותא למבעי בעיי?. כי פשוט שהכוונה לקושיות לסתור שלא על מנת לבנות.

רואים בחוש אפילו בתורה קצרה של רבנו שנדמה שהכל מובן, אחרי עיון נמצא בה הרבה קושיות שמשנות את הפשט. ונ”ל שזו הכוונה שאמר (חי”מ שס) שהתורה שלו והיא רק פסולת ונמוכה אלפי אלפים ורבי רבבות מדרגות ממה שהשיג וא”א לומר נמוך יותר. עכ”ל. והפירוש שא”א לצמצם יותר באופן שישאר הקדמה. כי כל צמצום נוסף הוא כבר מהלך אחד מכמה מהלכים שיש בביאור התורה.

ועיין חיי מוהר”ן – אות שסב – (כג) הַתּוֹרוֹת וְהַמַּאֲמָרִים שֶׁבִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הֵם כְּלָלִיּוֹת, וְכָל מַה שֶּׁאַתָּה מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם אַתָּה מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם נִפְלָא וְחָדָשׁ וּמָתוֹק לַחֵךְ וּמֵאִיר עֵינַיִם מְאֹד, וְיֵשׁ בָּהֶם עַמְקוּת גָּדוֹל בְּדֶרֶךְ פְּשָׁט וּבְדֶרֶךְ סוֹד וְנִסְתָּר. כִּי כָּל הַתּוֹרוֹת יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת נִסְתָּרִים וְנִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד מְאֹד. וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת:‏

ועיין תורה רמה כיצד הצדיק כשמחדש תורה נכנס מחדר לחדר וכל חדר הוא רק דמיון והצגה של התורה שמגלה בחדר שלפנים מהחדר וכן הולך ומעמיק ומגלה חדרים לפנים מחדרים בכל חדר עומק ואור נפלא יותר. ונראה פשוט שגם הלומד את הספר של הצדיק צריך להיכנס מחדר לחדר ובכל חדר לדעת שהוא רק דמיון לתורה שבחדר הפנימי יותר. ועי”ש שצריך להזהר בזה מאד כי יש חידושי תורה שהם מהיכלי התמורות והם כדמיון התורה האמיתית ועומדים כקליפה המכסה את הפרי. וכשלומד את תורת הצדיק תחילה נכנס בקליפה ורק אם מתגבר להבין שיש עומק לפנים מעומק זוכה ליותר עומק, ובזה מיוחדת התורה של הצדיק שיש בה א”ס עומק לפנים מעומק, ובכל הבנה שמבין אם יתעקש יוכל להיכנס לחדר פנימי יותר ולהבין עומק יותר. וצריך לזכור שהחיצוניות שהיא הקליפה בדרך כלל יותר יפה מהאמת שהיא מכסה (כמבואר בתורה כח), וזה ניסיון ללומד אם יתפס ליופי החיצוני ולביאור המליצי היפה ולא יחפש אמת פנימית מעשית יותר.

וראה לקוטי עצות המבואר – כְּשֶׁלּוֹמֵד אֶת סִפְרֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקֵי אֱמֶת, צָרִיךְ לִלְמֹד בְּעִיּוּן וּמְתִינוּת גְּדוֹלָה, בִּכְדֵי שֶׁיָּבִין אֶת חִדּוּשֵׁיהֶם הַנִּפְלָאִים, אֶת עֹמֶק דִּבְרֵיהֶם וּמְתִיקוּתָם. כִּי הַדֵּעוֹת הַנִּכְתָּבוֹת עַל גַּבֵּי הַסֵּפֶר, אוֹרָם עָלוּם וּמְכֻסֶּה. כִּי תֵּכֶף שֶׁנַּעֲשָׂה מֵהֵן סֵפֶר, וַאֲפִלוּ מִן הַתּוֹרוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְהַנִּשְׂגָּבוֹת בְּיוֹתֵר, מְכַסִּים אֶת הַסֵּפֶר הַרְבֵּה הַרְבֵּה הַסְתָּרוֹת הַמַּעֲלִימִים וּמְכַסִּים אֶת אוֹר הַתּוֹרוֹת שֶׁמֵּהֶן נַעֲשָׂה הַסֵּפֶר, וַאֲפִלוּ כְּרִיכַת הַסֵּפֶר מַסְתִּירָה הַרְבֵּה מֵאוֹר הַסֵּפֶר. עַל כֵּן צָרִיךְ לְעַיֵּן הֵיטֵב בְּסִפְרֵי הַצַּדִּיקִים בָּהֶם הוּא לוֹמֵד, בִּכְדֵי שֶׁיָּבִין וְיַרְגִּישׁ כָּרָאוּי אֶת הַחִדּוּשִׁים הַנִּפְלָאִים אֲשֶׁר בָּהֶם:

הערות אפשר להפנות למייל lezavotlaze@gmail.com