רבנו מתחיל מצער שבהכרח שיהיה לכל אדם בכל יום, והמוסיף דעת יוסיף מכאוב, ומבאר הטעם כי ראשית חכמה יראת ה’, נמצא כל חכמה שאדם זוכה, בהכרח שיוקדם לה גם תוספת יראה, והיראה היא מצד מדת המלכות בחי מוראה של מלכות, שיראה מהמלך, ומענישה את מי שלא מצטרף אליה ליראה מהמלך, לכן יש לו צער. כי באמת כל השגה נוספת בגדולת המלך, מחייבת תוספת יראה ממנו. ואי לאו אזי יוסיף דעת יוסיף מכאוב. דהיינו צער שהוא עונש וכפרה על שאינו מוסיף יראה.
והמתקת הצער הזה היא ע”י אכילה בקדושה. כי עיקר המבחן לגדר אדם הוא בשעת האכילה שהיא מעשה בהמה, כי גם בהמה אוכלת, אלא שהיא רואה רק את האוכל, ואדם צריך לאכול ביראה כמו שאוכל בשלחן עם מלך שירא ממנו יראת הרוממות. וכיון שהיראה באה עם הפרנסה ועומדת מן הצד בשעת האכילה ממתינה שנכניס אותה לפה באכילה בקדושה ויראה ותשובה, לכן זה הזמן לתקן אותה.