תורה זו כביכול מחולקת לשני חלקים תחילה מבאר ענין המלחמה ושפיכות דמים שגורם לעצירת גשמים ומקשר לזה סיבה נוספת לעצירת גשמים, והיא שמלמדים תורה לתלמיד שאינו הגון, ומכאן ממשיך בביאור שיחה תמוה שהייתה בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי עקיבא כשהיה בבית האסורים.
מבאר שרבי שמעון חשב מחשבות כיצד להוציא את רבי עקיבא מבית האסורים, ע”י שיתקן הפגם שבגללו נתפס דהיינו שכשלימד תורה ברבים שמעו גם תלמידים שאינם הגונים. לכן ביקש מר”ע שילמדו תורה וע”י שילמד לתלמיד הגון יתקן הפגם הנ”ל שלימד לתלמיד לא הגון. ור”ע מרוב ענוותנותיה סבר שהתורה שלו אין בה חסדים דהיינו התגלות תורת אמת שעי”ז יכול לתקן הפגם הנ”ל, לכן סירב ללמדו. ור”ש אמר א”כ אני שיש לי חסדים אומר תורה ועי”ז תהיה מוכרח לומר תורה ותתקן הפגם.
ומסתמא כמו שלימוד לתלמיד הגון מתקן הפגם של לימוד לשאינו הגון, לענין תפיסה, הכי נמי מתקן את העצירת גשמים שנגרם עי”ז. ואולי גם מתקן פגם עצירת גשמים שנגרם ע”י מלחמות. דאל”ה הרי העולם מלא מחלוקות.