רבנו מבאר כאן יסוד, שתפיסת הזמן היא מוחין דקטנות וככל שהשכל גדל כך תפיסת הזמן מתקצר. לכאורה נראה כחכמה לבד בלא עצה מעשית, אבל נראה שרמז ללמעשה במה שפתח את התורה שהשם ית’ מעל הזמן, נמצא מדכתיב (דברים כח ט) והלכת בדרכיו ואמרו חז”ל הוי דומה לו”. שאדרבה רמוז כאן העצה החשובה ביותר כיצד לזכות לחיי עוה”ב, דהיינו ע”י שיוצא מקטנות מוחין לגדלות מוחין, ומשתדל תמיד להסתכל בשכל של כל דבר ולעשות עצמו עיוור מהבלי עוה”ז שהם כל ציורי המדמה המטעה את האדם. והעיקר לצאת ממדמה לשכל וכמבואר בתורה כה. ואזי נעשה המדמה מבורר ומשרת לשכל וזוכה לתשובה ולזכרון דהיינו ביטול הזמנים. (עיין לק”ה מילה ד’ וריש תורה עט תנינא)