רבינו מבאר כאן איך זוכים למשוך את כל העולם לעבודת ה’, ומבאר שזה מתחיל בתיקון הברית ועי”ז שלום בגופו ושלום בתורתו ועי”ז זוכה לקול מזוכך ועי”ז לשלום כללי בין ישראל ועי”ז כל העכו”ם יתקרבו להש”י.
נמצא יסוד הכל הוא שתיקון כל העולם תלוי בתיקון הפרטי של כל אחד מישראל, וכמבואר בלק”ה שגם כלל ישראל תלוי בכל פרט מישראל כיון שכ”א כלול מכל נפשות ישראל בכוחו להחזיר בתשובה את כל ישראל, ועיקר התיקון הוא תיקון הברית.
אע”פ שהתכלית כאן היא שתתקיים נבואת צפניה הנביא של עתיד לבוא אחרי מלחמת גוג ומגוג יתקיים “כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה’ לעבדו שכם אחד”, אבל מיד מבאר רבינו שכוונתו לאופן שזה יכול להתקיים בכל דור לפי השלום שבדור. נמצא לפ”ז שאין הכוונה לשלום גמור, אלא שכאן מבאר כיצד זה מתקיים באופן חלקי בזמן הגלות, בכל דור לפי השלום דהיינו שמירת הברית של הדור. ואע”פ שלא זוכים להשגחה גמורה, כמבואר בתורה יז תנינא שצריך לזה להיות שמור מחטא כדי שלא יהיה כחוטא בבית המלך, אעפ”כ נראה כוונת רבינו שיש עוד סוג ממוצע של השגחה שהיא על שומר הברית שלום שעדין עלול לחטא, והיא השגחה שאינה בעינים, אלא באזנים, שהקב”ה מקשיב לקולו בבחי’ וירא בצר להם בשמעו את רנתם.