נראה שעיקר כוונת רבנו בתורה זו היא לחלוק על מה שאמרו כמה צדיקים גדולים, שכשאומר חדושי תורה בציבור אסור להכין דבריו לפני כן, אלא לומר רק מה שה' ית' שם בפיו בשעת אמירת התורה.
ורבנו חולק ואומר שטוב יותר לטרוח לחזור אותה בד' אפנים לחשוב לעיין לחקור ולברר, ורק אח"כ לגלות אותה לעולם. שכן נהג הקב"ה אע"פ שבוודאי יכול לחדש בלי עיון נהג שכל דיבור שרצה לגלות חזר עליו תחילה ד' פעמים, כל פעם באופן אחר: ראה, סיפר, הכין, וחקר, ק"ו לאדם שצריך לחשוב לעיין לחקור ולברר.