תורה זו היא המשך האיגרת הנ”ל בתורה מח תנינא להנכנס בעבודת ה’, אלא ששם דיבר בעיקר על המניעות שיש לכל אחד, וכאן מדבר יותר מהמניעות של בעל תשובה שעבר עבירות.
ונ”ל שמתבאר כאן מה שאמר שם, שהעולם הוא גשר צר מאד והעיקר שלא יתפחד כלל. ועל כן מבאר כאן שיש סתירה בין מדת מלכותו ית’ למדת רחמנותו, על כן אע”פ שמצד מלכותו באמת ראוי להזהר מאד מאד שמא אהיה מורד במלכות, וראוי לעשות סייגים וחומרות, אלא שזה מביא לעצבות ודאגה שהם בעצמן פגם המלכות, לכן צריך לסמוך על רחמנותו, אבל הסומך יותר מדאי על רחמנותו נעשה אדיש וישן בעבודת ה’. נמצא שהגשר ביניהם הוא צר מאד, והתהום של פגם במלכות פעורה משני צדדיו. והעיקר שלא יתפחד כי הפחד הוא כל כוחו של היצה”ר להפילו לשני התהומות, פעם מפחיד מעומק הדין, ופעם מפחיד מהפחד הזה בעצמו, ומפיל לאדישות דלא הביט און ביעקב. וצריך שיקול דעת גדול, ומחד גיסא להרוג היצה”ר בתשובת המשקל, ומאידך לקיים אותו להתלהבות בתפלה ומצוות.