האמונה בה’ שהוא ית’ הפועל כל המציאות אדון הכל אחד בלי שום שיתוף (חינוך מצווה תיז), היא מצות עשה של תורה להאמין בזה. ולומר זאת כל ערב ובקר “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד” (דברים ו’, ד’) היא עוד מצוות עשה (שם מצוה תכ). בתורה זו רבנו מבאר שדבורי אמונה מחזקים את האמונה. ומדבר בזה בשתי בחי’, מצד כח הדבור ומצד כח המחשבה. שכח הדבור כוחו גדול לחזק וזה לעומת זה גם להזיק בדיבורי כפירה אפילו לא בכוונה. אבל כח המחשבה קרוב יותר להזיק מלהועיל, לכן העיקר הוא הדבור וחיזוק האמונה שבלב, אבל הלימוד אע”פ שהוא הכרחי צריך זהירות, שברוב פלפול מתקרר הלב, והחקירות ופלוסופיא ממש מזיקות כשמחפש בהן חיזוק אמונה, עוד מזהיר רבנו שלא לחשוב שחוזק אמונה נמדד בחומרות.