יסוד תורה זו נראה שהוא המצווה דאחרי רבים להטות, שעל כן בכל מחלוקת בין ישראל החולקים לשם שמים הקב”ה מסכים עם הרוב ומסתלק מן המעטים, ועל כן מתגבר עליהם יצר הרע ונופלים להתאווה.
ואפילו כשרבים מתקשרים על אחד המבקש שלום, ואפילו על צדיק הדור, כגון מחלוקת קרח ועדתו על משה רבנו, אעפ”כ אם המתקשרים אינם רשעים, אזי הקב”ה שוקל את כלל הכבוד והלשם שמים של כל צד ואת הפחות חשוב מפיל ממדרגתו. ורק קשר רשעים אינו במניין.
והחשוב יותר, הוא מי שמעשיו יותר לשם שמים, דהיינו שחיותו מנפש השכלית הקדושה שבו ולא מנפש הבהמית.