בתורה זו מדבר רבנו ממדת היראה שהיא עיקר השלימות, ומתחיל מהמדרגה הגבוהה ביותר של יראה שהיא יראת הרוממות, ומאידך מדבר מהמדרגה התחתונה ביותר של יראה, מאדם שרק אחרי שנענש כגון מחיה רעה, הוא נזכר שהקב"ה שלח אותה, וחוזר להיות ירא יראת העונש מה' ית'. ומבאר רבנו שיראה התחתונה הזו, כיון שאחרי הכל האדם מעלה את היראה הנפולה שלו לדעת, ומבין שהיא מהקב"ה, חביבה אצל הקב"ה, וכשהיא עולה למעלה בבחי' מיין נוקבין היא מעוררת יחוד עליון והשפעת שפע מוחין לאותו אדם, וזאי אם הוא נכסף לבוא לצדיק האמת, וגם מוציא לפועל את כיסופיו, אזי כשבא לצדיק זוכה לכלי (של שפלות) לקבל בו את המוחין הנ"ל, ועל ידם זוכה למדרגת יראה גבוהה יותר. ויראה כזו עוד יותר חביבה לפנו ית' ועולה ומעוררת שפע יותר, וכך יכול לזכות שיתקיים בו הפסוק "ילכו מחיל אל חיל יראה אלקים בציון" (חיל גמט' מח) עד שיזכה ליראת הרוממות.