רבנו מלמד שמשא ומתן הוא יציאה למלחמה בקליפות. וכדי שיהיה באמונה צריך שרק חיצוניות מחשבתו תהיה על שנושא החפץ ונותן מעות, אבל פנימיות מחשבתו תהיה לנשא ולרומם את הניצוצות הקדושים השקועים בקליפות לפדותן מהשבי.
הכלל שמלחמת המשא ומתן היא יציאה לקרב עם אויב שהרבה קדושה שבויה אצלו. וכמו בכל מלחמה החייל בידו כלי נשק ופועל לפי הפקודות שמקבל, וכשלא מציית אזי נופל בקרב. והחייל היא האמונה וצריך לשמור מאד כי נפילתה בקרב, היא לתאוות ממון שהיא כפירה ועבודה זרה ממש. וכלי הקרב הם המעות או שווה כסף. והמפקד היא התורה הקדושה שמצווה לנהוג על פי ההלכה. והאוייב הם הסטרא אחרא והקליפות שמכניסות בלב החייל מורה היתר לגנבת הדעת לשקר והונאה כדי להרויח ממון, כדי שלא יצליח להוציא מהן את הקדושה השבויה אצלם.
וזהו “כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה’ אלקיך בידיך ושבית שביו”. בידיך דייקא שאם ידי האמונה שלמים, אזי ושבית שביו.