כאן מדבר רבנו מניגון שחיבר רשע, שמזיק לאדם כשר לנגן אותו.
כי יש ניגונים של יללה שנוהגים הרשעים שנשמתם ערב רב לזמר, ומאד מזיק לנגן אותם, כי הם נמשכים מיללת הקליפה לילי' (קליפת הניאוף כמבואר בתורה רה) נוקבא דס"מ, דהיינו הסט"א שנבראה מהסתרת האמת, בחי' מארת חסר. ומהותה שמיללת תמיד על חסרון הבלי עוה"ז, ממילא הניגון הנמשך ממנה הוא הביטוי למהותה.
רבנו מדבר מניגון של יללה, ואולי כוונתו לניגון הישמעאלים שכידוע הניגון שלהם דומה ליללה. אבל יותר נ"ל שהכוונה לניגון של עצבות ושירי חשק וזימה דהיינו כל ניגון שהוא ביטוי להרגשת חסרון של איזה תאווה, דהיינו שגם ניגון שאינו יללה ממש נקרא יללה, כיון שהוא כמו יללה ובכי על חסרון עוה"ז. ואמנם הישמעאלים עיקר מדתם הרעה היא ניאוף כמבואר בקדושין מט: עשרה קבים זנות ירדו לעולם תשעה נטלה ערביא. וכן בזוהר עה"פ הופיע מהר פארן, שבני ישמעאל סרבו לקבל את התורה בגלל שכתוב בה לא תנאף. ואולי על כן הניגונים שלהם דומים ביותר ליללה.
עוד מבאר רבנו שיניקת הקליפה הזו היא מהבכי של לאה אמנו שבכתה על גורלה המר שעתידה להיות אשת עשו הרשע, אע"פ שהבכי שלה היה בכי קדוש שעל ידו זכתה להמתיק את כל הדינים עד שנעשית ראויה ליעקב אבינו, אבל עצם הבכי הוא בחי' הסתכלות על חסרון, וממנו יונקת הקליפה לילל על חסרון הבלי עוה"ז. וכיון שלאה ממנה נולד לוי שעל ידו בא לעולם ניגון קדוש המושך את הלב לקדושה, לכן גם בניגון הטמא של הקליפה היונק ממנה יש לעומת זה משיכה לטומאה ותאוות.