רבנו מדבר כאן על תשובה, דהיינו התועה מדרך השכל, ומבאר החילוק בין אם שב מיד או לאחר זמן. כי הקב"ה קורא תמיד לאדם לשוב בבחי' תורה מכרזת עד מתי פתאים וכו' ובראשית התרחקותו עדיין זוכר את הקול ומתעורר לשוב אבל אם מתעלם מהקול וממשיך להתרחק אזי הבא לטמא פותחין לו ונאבד בגן המבוכה של תאוותיו וחכמות חיצוניות ובלבולים ודמיונות עד ששוכח את הקול קורא לגמרי. ונאבד.
לכן צריך להזדרז לשוב בכל יום ובכל יום לעשות חשבון נפש להתעורר בתשובה לפני שנעשית לו כהיתר. ואפילו בכל יום מתגבר מתחדש היצה"ר וא"א לו אלא בסיעתא דשמיא כמבואר בקדושין ל: כל שכן כשנעשה כהיתר. ועל זה ביקש דוד המלך "תעיתי כשה אובד בקש עבדך", דהיינו מיד כשאני טועה ואל תניחני עד שאשכח את קולך ותתהפך העבירה אצלי כהתר.
ונראה שעיקר בקשת דוד המלך היא סיעתא דשמיא להתעורר בתשובה כשההתרחקות היא עדיין במחשבה דקה (בבחי' וסרתם ועבדתם לפני שיצאה לפועל. כי אדם חייב לבקש תמיד סיעתא דשמיא ולהבין שאין בכוחו לבד להנצל מעבירה.
דהיינו שרבנו מחלק בין צעיר לזקן, שזקן אינו מכיר הקול, וגם הקב"ה מתייאש ממנו. אבל מוסיף רבנו ומחדש שיש זקן שכל כך הזקין בעבירה, עד שמרוב תעותו חזר ונעשה סמוך אליו ית', עד שבניסיון קל יכול לשוב, אלא ששכח לגמרי את הקול, ושוב אין לו תקנה לפי המבואר כאן. וגם בחי"מ תקמג מבואר שעל כן לא היה מקרב זקנים.
נמצא מבואר כאן שלא הואיל מה שנעשה סמוך, וצ"ע א"כ מדוע אומר זאת רבנו, למאי נפקא מינה? מוכרח שרמז לסוד גדול שטמון בזה, שאותו רבנו לא מגלה.
אבל מוהרנ"ת בלק"ה ר"ח ג' מגלה שהוא סוד חצות לילה, וסוד המולד, וסוד יציאת מצרים. וכמו ששם יש חכם גדול שיודע את הסוד, מתי חזר הריחוק ונהפך לקירוב, שאז דייקא היא נקודת הזמן לשוב, כך אפילו מי שתעה הרבה ושכח את הקול אם יתקרב לצדיק אמיתי יזכה לדעת ויזכר בקול ויזכה לתשובה, ואדרבה הריחוק יהפך אצלו בדיעבד לקירוב עצום. (ועיין תורה יב תנינא)