מבאר שיש סגולה של פדיון, דהיינו שאדם שיש עליו דינים, יתן מעות לאדם גדול וצדיק, ולא יהיה קמצן אלא יתן כמה שחושב שעי”ז יצאו ממנו כל הדינים, והאדם הגדול מניח שתי ידיו על הממון ואת לבו, ומכווין להמתיק הדינים שעל הממון שבעולם העשיה בשרשם בבינה שבג’ עולמות של למעלה, דהיינו יצירה בריאה ואצילות. כפי שמבאר בפנים עפ”י הסוד.
לפי המבואר בשיחות שרבנו אמר תמה אני מי יכול לעשות פדיון הרי צריך לדעת כל הכ”ד בתי דינים וצריך לדעת סוד שעיר המשתלח ע”י כה”ג, וכשרצה לעשות לעצמו פדיון לא מצא מי שראוי לעשות לו פדיון. ולפ”ז תימה גדול מה מתכוון כאן רבנו שמבאר סגולת פדיון לכל אדם שהרי הליקוטי מוהר”ן כתב לכל אדם ומי שאמר שהספר גבוה מדאי רבנו הקפיד עליו וכינה אותו אפיקורס.
על כן נ”ל מוכרח שכוונת רבנו כאן לכל אחד ונ”ל שעל כן כתב סגולת הפדיון ולא סוד פדיון הנפש, כי סוד הפדיון שעושה צדיק גדול הוא סוד שנודע רק לצדיקים אבל מה שמגלה כאן הוא סגולת הפדיון שמגלה לכל אדם.
כי כסגולה יכול כל אדם (ואולי צריך שיהיה גדול וצדיק במעשים מהנותן) ע”י שמכוון הכוונות המבוארות כאן להמתיק את הדין מעל הנותן לו פדיון דהיינו כפי כמות הממון שנתן. ואין הכוונה לבטל ממנו דין שנגזר אלא רק להמתיק קצת הדין. כך נ”ל.