אחרי ג’ תורות שדיבר מהאפיקורסים ואפיקורסות ומחקרים ומשני סוגי קושיות הפוגמות באמונה וכיצד מתגברים עליהן כאן מבואר לעומת זה כיצד זוכים לתכלית האמונה להיות התכלית לנגד עיניו ומשיג שאין עוד מלבדו ית’ כלל, עד שבתפילתו זוכה להתפשטות הגשמיות ונעשית אצלו כולה אחד.
עוד לעומת מה שנתבאר בתורה סד שהמחלוקת שנחלקים הצדיקים זה מזה היא בחי’ קושיא מחלל הפנוי (וכמבואר בתורה נו אות ט’ שהיא נפלאות תמים דעים כיצד אלו ואלו דברי אלקים חיים, ע”י ששניהם מקבלים מהשמים). כאן מבואר כיצד צדיקים מתפללים תפלה שהיא אח”ד ר”ת דברי אלקים חיים (עיין פל”ח אות יא) דהיינו תפילה שהיא דבר ה’ (היוצא מבינה הנקראת אלקים חיים) וכמבואר בתורה מח ועוד שתפלה שהיא בבחי’ כל עצמותי דהיינו כשיוצאת מעצם נפשו היא דבר ה’ ממש. ומבואר כאן אות ה’ (ובתורה ח’ אות ז’) שע”י תפלה כזו זוכה להתחדשות התורה, ממילא מובן שצדיקים שזוכים לתורה כזו היא דברי אלו ואלו אלקים חיים.
עיין בשיחות השייך לתורה זו מבואר שתורה זו היא ביאור על הייסורים שעברו על רבנו על שחגר עצמו להיות בעל השדה, ובפרט פטירת בנו הקדוש שלמה אפרים שתלה בו תקוות רבות,
ועיקר התורה היא לבאר כיצד מתגברים על כל מיני ייסורי הגוף והנפש וכל מיני צרות העוה”ז ע”י התחדשות בתורה שזוכה לה ע”י רשימו שנשאר מביטול אל התכלית והשגת האחדותו ית’.
וכיצד מלמד הצדיק הדור את אנשיו שהביטול הנפלא הזה אפשר לקיים אותו בתפילה שנעשית כולה אחד. וממילא מתבאר גם על מה כל כך חרה לו להס”מ, כי עיקר עניינו היה ללמד את ישראל את הדבר שהוא ברומו של עולם ואצל רוב העולם הס”מ מצליח לעשות שיזלזלו בו, דהיינו כיצד להתפלל תפילה בכל כך כוונה ורצון שמתחילתה ועד סופה התכלית לנגד עיניו עד שנעשית כל התפילה אחד ממש.
ונראה שתורה נפלאה זו היא בעצמה התחדשות התורה שהיתה לרבינו מהרשימו של הביטול שנשאר לו מהביטול אל התכלית אליו נמלט מייסורי פטירת בנו הקדוש שלמה אפרים .
ונראה שאפשר לומר שכאן חידש רבינו לומר הפך העולם שאומרים שבפטירת קרוב יקר לאדם אינו יכול לומר תורה ואילו רבינו אומר שאדרבה ככל שהצער גדול יותר אפשר לזכות לתורה גבוהה יותר כי הביטול גדול יותר ממילא גם הרשימו ממנו חזק יותר וההתחדשות התורה גדולה יותר.