אחרי שביאר בתורה סב שני סוגי קושיות אחת שאפשר ליישב ואחת שא"א ליישב בשכל אנשי, וכדי לזכות לשלימות האמונה צריך להתגבר עליהן על אחת בחידוד השכל ועל השניה בסילוק השכל ותענית וכו'. וכן בתורה סג ביאר כח היזק המחקרים האפיקורסים שע"י חקירתם נופלים בלבולי אמונה גם לצדיקים.
ועי"ש מה שמבאר בעניין בשתים יכסה רגליו שיש שני בחי' כיסוי שמתכסה כלפי תלמידיו כסוי עמ"נ ללמד וכיסוי גמור שגורם קושיות ותמיהות עליו. ושני העלמות אלה הן יסוד תורה סד כי ההעלמה הגמורה היא בחי' חלל הפנוי וההעלמה רק כדי שלא יהיה רבוי אור היא כל לבושי העולמות שברא בחלל.
כאן מבאר מהיכן נמשכות החקירות והחכמות והקושיות האלה של האפיקורסים דהיינו מחלל הפנוי והעיצה כאן למי שנפל בהן להתקרב לצדיק האמת הגדול שהוא בחי' שתיקה ורק לו מותר לעיין בהן שעי"ז מוציא את הנופלים לשם בכח ניגון הראש אמונה שלו וכפי שיתבאר
עיקר המכוון בתורה זו היא להיות בר דעת שרואה בכח האמונה השלימה את רחמנותו ית' בכל פרט בבריאה כיצד נברא הכל הגשמי והרוחני וכל המאורעות הכל רק להטיב עמנו תכלית ההטבה שאפשר ואין כלל רע בעולם. אלא שלאמונה כזו זוכים ע"י ההתגברות על הקושיות משני הסוגים מה שאפשר לישב בשכלו צריך ללמוד ולישב ומה שא"א צריך להתחזק באמונה ע"י התקרבות לצדיק הגדול בחי' משה שבניגונו מבטל זאת האפיקורסות מהלב.
מבואר כאן שמשה רבנו ופרעה זה לעומת זה שניהם בחי' החלל הפנוי שמהותו קושיה. אלא שפרעה יונק מהחלל הפנוי (דהיינו מהאפשרות שנתן הקב"ה להעלים אותו) לעשות עיקר מהעולם ותירוצו לקושית החלל הפנוי היא לא ידעתי את השם אלא לי יאורי ואני עשיתיני. והצדיק לעומתו להפך חוזר ומדגיש שאין תירוץ כלל אפילו לא שהאלוקות אמת והעולם דמיון וכ"ש לא ח"ו להפך, אלא מדגיש שיש בחלל הפנוי שתי מציאויות סותרות ושתיהן מציאות גמורה ולא דמיון ולכן אין תירוץ. ושתיהן בחי' מים אחת מים שאין להם סוף ושניה מים שיש להן סוף, אבל שתיהן בחי' מים ממש וא"א להבדיל ביניהן כלל אלא רק באמונה.
ופרעה ומשה רבנו נמצאים בכל דור ולכן מי שלא מתקרב למשה שבדורו אזי פרעה מחלחל בליבו ומחליש אותו מהאמונה השלימה. בלא שיכיר אותו.