אחרי שבכמה תורות האחרונות דיבר רבינו מקדושת האכילה וברור המאכל בכל תורה בעניין שלה בתורה תורה מז השקר בתאוות אכילה בתורה נז מעלת אכילת שבת שגדולה מתענית ובתורה נח-נט עניין לחם משנה ואכילת שבת ובתורה ס' הענין שמפיל לשינה ובתורה סא שבלא אמונת חכמים נידון במותרות הסובבים את המאכל.
בתורה זו מבאר רבנו מדרגות נפלאות באכילת איש הישראלי שאפשר לזכות על ידי זה ליחוד קב"ה ושכינתיה. ומשמעות דברי רבינו כאן שזו עבודה הקשה שבמקדש, כי היא בחי' הקושיות מהחלל הפנוי שא"א לשכל אנושי ליישבן, ולכן מצד אחד האכילה ראש לכל התאוות, ולעומת זה ממש, היא ראש לכל תיקוני השכינה, אם מצליח לאכול בקדושה כראוי. וזה שמבאר כאן רבנו שלזכות לאכילה בקדושה הנ"ל צריך לתקן את השכינה בבחי' שלימות האמונה בתכלית ועוד יותר גם בקשוטי אמונה שהם בחי' גרים ורק ע"י אמונה כל כך שלימה אפשר להתגבר על הספק דהיינו העמלק שבלב שהן הקושיות מהחלל הפנוי דהיינו הקושי לאכול בקדושה כנ"ל.
ובמילים אחרות כוונת הדברים שעל כל מאכל יש בחי' קליפת כפירות וערבובים ורק ע"י אמונה שלימה אפשר לברר את המאכל ולהיות ניזון רק מהאלוקות המלובש בו בתכלית ההעלם. כי כנ"ל כשם שהחלל הפנוי אינו חלל כלל רק מצד הדמיון שנתן הקב"ה מקום לומר שכביכול הוא לא נמצא בו, כך המאכל נדמה לחלל מאלוקותו ית', ורק ע"י שלימות האמונה ביותר, דהיינו מי שבכוחו לראות אלוקות גם בתכלית החושך המשתלשל מבחי' חלל הפנוי, רק הוא יכול להיות ניזון מהאלוקות הנעלמת שבמאכל. ומי שמצליח להתגבר באמונה גדולה ולדלג על החושך ומחיצה הדמיונית הזו, זוכה ליחד קב"ה ושכינתיה. ובתורות אחרות (בח"ב תורות ה' ז' ועז) מבואר שזוכה לאורות הצחצחות הנפלאים מכתר עליון למעלה מרוחין ונפשין דהיינו להארת פניו ית' באור עצום וזוכה ליראה הקדושה.