בתורה נט אות ה’ דיבר מעשירות וממון דקדושה שעל ידו גדלה נפשו שעי”ז מקרב רחוקים כי מתאוים להכלל בנפשו ושהעשירות חומה לכעס שמאבד את נפשו כי הממון שרשו במקום הנפש.
וכאן מבאר רבינו גודל מעלת העשירות שהיא כלי להתבוננות והשגות אלוקות ועיקר העשירות היא ששמח בחלקו כאלו יש לו כל הון דעלמא בבחי’ דעת קנית מה חסרה ואין מחסור ליראיו כי כלום חסר בבית המלך.
תורה ס’ היא ביאור נפלא כיצד לעורר בני אדם מהשינה דהיינו מקטנות המוחין לבוא עד ליראה שלימה עד שזוכה למלא ימיו בקדושה בבחי’ יראת ה’ תוסיף חיים ודבק בו ית’ בביטול נפלא עד שלא חסר דבר אלא אותו ית’ דהיינו עשירות בחי’ אין מחסור ליראיו וכאילו יש לו כל הון דעלמא, עד שמגיע לביטול נפלא כזה שהוא אין ממש בחי’ אין גבול שזה הוא הכלי לתורה דעתיקא שהיא התבוננות נפלאה בשבילי התורה.
תורה ס’ בנויה על מאמר הזהר באידרא רבה פתח ר”ש ואמר עת לעשות לה’ משום דהפרו תורתך תורה דלעילא ורבינו רמז בזה להתחלת מהלך חדש שלו כיצד לעורר את אנ”ש וכל העולם לעבודת ה’ כי עד אז עסק עם אנשיו בעיקר באמירת תורות הליקוטי מוהר”ן תורות נפלאות שהוריד צמצם והלביש מעתיקא ואז באותו הזמן התחיל לספר ספורי מעשיות משנים קדמוניות (שגם הן מעתיקא) כיון שראה שע”י תורות לבד כבר א”א לעורר את אנ”ש, לכן מצא עיצה נפלאה יותר, שעל ידה אפשר לעורר אפילו בני אדם הישנים את ימיהם, שרוצים להתעורר ולא מצליחים, וזה ע”י שגונב דעתו של הס”מ, שכאילו מספר סיפורי מעשיות בעלמא, ובהעלם נפלא מלביש בהן תורה דעתיקא נפלאה שחודרת ישר ללב ומעוררת גם ישנים.
וזהו עת לעשות משום דהפרו תורה דלעילא, פירוש כי באותה העת בשנת תקסו היה קרוב רבינו להוצאת בת המלך (שמרמז על נשמת משיח) להחזירה לאביה, (חכמה ותבונה ו’ יח) אלא שהתגבר מאד הס”מ בלבוש הזקן במחלוקתו וחרופיו על רבינו ונעשה על ידו רושם באנ”ש שנחלשה האמונה בו, ממילא גם לא קבלו ממנו את האוצר של יראת שמים שהשתדל בכל כוחו לעביר להם ע”י אמירת התורות, והיינו שהפרו תורה דלעילא, לכן עת לעשות לה’, לעשות דייקא, דהיינו ע”י ספורים מעולם העשיה לעורר אל הש”י.
עיין ביאור הליקוטים ונראה כוונתו שמה שאמר רבינו שמתחיל לספר ספורי מעשיות לעורר ישנים הטעם כי הצורר הידוע הוא הזקן זקן דייקא (זקן דס”א העומד לעומת זקן דקדושה הוא רבינו העיור. ושהיא המדרגה המביאה לעשירות והתבוננות שאליה רצה להביא אותנו רבינו) אז התגבר ביותר במחלוקת וההסתרה על רבנו שעי”ז הצליח להפיל את אנ”ש לשינה ע”י שהרחיקם מרבינו שהוא הבעטלער העיור זקן דקדושה שחי חיים ארוכים בהתחדשות נוראה בכל רגע. כי אע”פ שמחלוקתו התחילה קודם אבל אז בשנה זו שהיה רבינו קרוב להוציא את הבת מלך התגברה המחלוקת עליו ביותר. אז גם כתב את תורה נה שמדברת מהעיצה כיצד להנצל מרע עין של הרשע.
הזקן הצורר הנ”ל נקרא הזקן הידוע לאנ”ש גם נקרא ידוע לס”מ כמבואר במעשה מזבוב ועכביש, שהס”מ צעק אם תרד נשמת רבינו לעולם אין לי מה לעשות יותר ואמרו לו שימצא עצה כי זו הנשמה חייבת לרדת ואזי הלך הס”מ וחזר שמח ועימו הזקן שהיה מכירו מכבר (כפוף כדרך הזקן הידוע) עי”ש.
רבינו מבאר שע”י הרצון לשוב ולהיות ירא שמים וע”י ביטול לצדיק אפשר לצאת מכיעור המעשים ופגמי הברית ולהעשות תלמיד הגון כשר ויפה, בבחי’ שלבו נעשה בחי’ קלף בהמה טהורה ואזי יכול הצדיק לעוררו ע”י סיפורי מעשיות משנים קדמוניות הנחקקים ונרשמים בליבו ומעוררים אותו לצאת מעכירות המח ומוחין דקטנות שגורמת התאוות אכילה, וכשזוכה לאכילה בקדושה באמונה וביראה אוכל מבורר מיטיב את ליבו ומשביע נפשו, ואזי מתעורר ונעשה שומע ומדבר, וע”י דבורי אמונה זוכה לביטחון ונסמך כח הדיבור לכלי ההולדה, וזוכה ליראת שמים גדולה וכמו שנולד מחדש ונעשה בעל תשובה גמור ירא שמים, ועיקר היא היראה שהיא פועלת הכל, ומביאה לכל המדרגות, לכן צריך שתתפשט יראתו בכל מוחו ובכל ליבו ובכל הֶרְגֶלַיו, דהינו בהתבוננותו ובלימודו וכל עסקי ממונו, שזה בחי’ רב תלמיד ובן, ונעשית קומה שלימה של יראת שמים ואזי היראה מקררת התאווה וחמדת יופי נשים ומבטלת ממנו כל מיני פניות וחינות של שקר ומתקנת קשר הברית והזיכרון וזוכה לאריכות ימים בבחי’ יראת ה’ תוסיף ימים, שמתמלאים ימיו במצוות ומעשים טובים וקדושה, ונעשה זקן דקדושה, עיור מעוה”ז, שמרוב ביטול אליו ית’, נעשה זוכר לאו כלום, דהיינו השגות מבחי’ קודם הבריאה, דהינו השגת עוה”ב, בחי’ למעלה מהזמן, שע”י זה לא עולה אצלו עוה”ז כהרף עין, ומרוב ביטול אליו ית’, זוכה לעשירות בחי’ אין מחסור ליראיו שמרוב ביטול אליו ית’ ע”י שמוחו וליבו אלוקות מלא אלוקותו ית’ נעשה שמח בחלקו בתכלית, ולא חסר כלום, כאילו יש לו כל הון דעלמא, ואזי מחזיק אצלו ממון הרבה ומשבר צינור תאוות הממון לגמרי ובא לביטול בתכלית שהוא כלי להתבוננות בשבילי התורה דעתיקא, יסוד חכמה עילאה. ואזי יכול בעצמו לספר סיפורי מעשיות משנים קדמוניות ולעורר תלמידים הישנים את ימיהם וכנ”ל.