בתורה זו מבאר רבינו החיוב של כל אדם לזכור תמיד בעלמא דאתי בכלליות ובפרטיות דהיינו בכלליות לזכור בכל רגע שעוה”ז הוא רק פרוזדור לעוה”ב ממילא לא לקחת ממנו כלום אלא מה שיועיל לי לעוה”ב. ובפרטיות להיות תמיד מתבונן בכל מחשבה דיבור ומעשה את הרמז הטמון בו כי הש”י מצמצם אלקותו מא”ס עד אין תכלית (דהיינו מהתכלית שהיא א”ס אלוקותו ית’ עד מרכז עולם הגשמי שהוא אין תכלית) לשלוח רמז לכל אדם במחשבה דבור ומעשה כיצד לשוב אליו. והזכרון בפרטיות הוא כלי להשפעת השגת עוה”ב ע”י הצדיק.
ומבואר כאן שהזיכרון מצדינו הוא סוד הניגון וסוד השמחה הקדושה, והוא סוד עין טובה ולימוד זכות
והעניין הוא כי סוד הניגון, מחדש כאן רבינו, שהוא ברור רוח טובה מרוח רעה, ונמצא שכל מקום שצריך למלאכת הבורר הוא סוד הניגון וכשמברר טוב מרע הוא ניגון קדוש בחי’ שמחה בחי’ נבואת אמת וכשמברר רע מטוב הוא ניגון רע בחי’ עצבות בחי’ נבואת שקר.