אחרי שביאר בתורה נא סוד השקר שמוכרח לצורך בריאת זולתו ית', דהיינו ישראל והבריאה, וביאר כיצד תיקונו ע"י אמת המחזיר את הבריאה וקושרה לקודם הבריאה. דהיינו שביאר כיצד מתגברים על האפיקורסות המסית ומדיח לומר שעזב ה' את הארץ, כאן מבאר עוד סוג אפיקורסות שהיא שהעולם מחוייב המציאות וכמנהגו נוהג ולא תלוי במעשינו.
טענת השקר כאן הפוכה משם כי שם נובע מעצם המציאות שנברא זולתו שמדרך הטבע תחת הזמן הולך ומתרחק הנברא מהבורא, אבל כאן היא דעה משובשת הפך המציאות שטוענים שהבריאה לעולם לא התרחקה מהבורא אדרבה היא קדומה כמו הבורא ולכן היא מחויב המציאות מהבורא כאור השמש מהשמש.
את האמת, ההפוכה מהדעת המשובשת הנ"ל, רומז רבינו בלשון שהעולם אפשרי המציאות, שפירושו שכל העולם הוא אפשרי רק עד כמה שמסתירים את הקב"ה, כי העולם והקב"ה שניהם נמצאים באותו מקומו של עולם, דהיינו בחלל הפנוי. אלא שהעולם מעלים אותו ית' רק כאפשרות, שניתן לנו מקום לומר שהחלל פנוי ממנו ית', והתיקון הוא להתגבר ולגלות להפך שהחלל פנוי מהעולם ויש בו רק אלוקות.
ועיין בתורה סב שדע מה שתשיב לאפיקורס הכוונה לאפיקורס שבלבך כי כל מיני אפיקורסות נמצאים עכ"פ בדקות אצל כל אחד בליבו במדור היצה"ר המסית ומדיח.
ומבואר בתורה זו שאפיקורסות המבואר כאן הוא שרש כל המדות הרעות וכל כך משרש בנו עד שאין לו תקנה אלא בכל יום שעה לבודד המחשבה מכל טרדות עוה"ז ולקשור עצמינו במחשבה ודיבור רק אליו ית'.
כאן רבינו מדבר מענין ההתכללות בו ית' ע"י ביטול כל המידות והתאוות הרעות עד שיבטל אפילו משהו ישות ויתכלל בו ית' וכן מה שמחדש כאן בעצם העיצה של התבודדות ענין הלילה ודרך יחידי זה מענין המדובר כאן דהיינו זמן ומקום היותר מסוגל לביטול הישות והתכללות במציאות האמיתית שהיא רק הקב"ה.
רבנו אומר שאחרי שביטל ע"י ההתבודדות את כל המדות הרעות ותאוות רעות עדיין נשאר משהו ישות, ונראה כוונתו שהביטול הראשון הוא בבחי' שרגא בטיהרא שנקרא יחודא תתאה, דהיינו שאני קיים, אבל כל כך מאיר לי אור הש"י שאני מתבטל כנר באור השמש. אבל יש ביטול גדול יותר, שנקרא יחודא עילאה, והוא עיקר המכוון, דהיינו שאני לא קיים כלל, ורק הוא ית' קיים, דהיינו שאור הש"י מאיר לי כל כך, שאין לי מציאות כלל, ובזה מחזיר את העולם לבחי' קודם הצמצום, דהיינו למחוייב המציאות האמיתי ולקדמון האמיתי.
נמצא שמה שהיצה"ר טוען שנעשה ממילא וזו מציאות העולם, אנו טוענים שלזה אנו משתוקקים להגיע, וזו תכלית עבודת ה' שלנו.
עיין תורה כד תנינא שם מבאר החיוב לקבוע כל יום שעה להתבודדות ושהיא מעלה העולה על הכל. ושכולם יכולים לנהוג בה.