תורה נא מתחילה בהזהרת רבי עקיבא לנכנסים לפרדס להזהר משקר, רבינו לומד שהזהרת ר”ע לנכנסים לפרדס להשיג השגות בעולמות עליונים היא הזהרה לכל אדם הרוצה ליחד שמו ית’ לדבוק בו.
וכלל דבריו רמוזים בתהילים קא (ו) עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי:(ז) לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי:
בסוף התורה משמע שבשני הפסוקים אלה רמוז הכל, ור”ע נקט בקיצור רק את הסיפא.
והביאור: כי לאחות את הקרע בין הבורא לנברא, שבדרך הטבע הולכים ומתרחקים זה מזה מראשית הבריאה (לשון חיתוך כמ”ש לברוא את היער) אי אפשר אלא ע”י השגחת הש”י עלינו. כי רק השגחתו יכולה להעלות אותנו למעל הטבע.
ולהשגחה צריך להיזהר משקר. כי דובר שקרים לא יכון נגד עיניו ית’. ועוד ששקר מפריד ופוגם בעיני ההשגחה.
וא”א להישמר משקר אלא ע”י שמזכך הדמים, כי א”א לשקר אלא ע”י עכירת הדמים.
מה הוא שקר ומה היא אמת, לכאורה דבר פשוט הוא, שכשאומר על כסף שהוא כסף זו אמת וכשאומר על כסף שהוא כל דבר אחר הוא שקר.
אלא שבעיון יותר העניין צריך ברור גדול, כי אע”פ שרבינו מזהיר ששקר נובע מחשבונות רבים, אבל חז”ל בעצמם למדונו שלפעמים האמת, היא דייקא החשבונות רבים. ועומק הכוונה בזה נראה כדברי רבינו ששקר הוא כנעשה על ידו פירוד בין נברא לבורא באיזה אופן. אלא שלמעשה מאד קשה לכוון בזה לאמת. ועוד שהיצר מביא בזה להרגל עבירה חמורה של שקר.
ולכן אין עיצה אלא זיכוך הדמים, שרק עי”ז אפשר לדבר אמת. אלא שזיכוך הדמים כולל גם את כל מעשיו שגם הם יהיו אמת וממילא כולל את כל עבודת ה’ של כל החיים.