תורה זו פותח רבינו בביאור כוונת הבריאה שהיא כדי לגלות מדת מלכותו ומבאר הכרח הצמצום לשם כך, דהיינו צמצום אורו האין סוף. דהיינו שתחלה ברא מדת מלכות, דהיינו צמצום אורו באופן שיוכל להתקבל אצל זולתו, באופן שיוכל הזולת לחזור ולהמליך אותו עי"ז. ואח"כ כיון שאין מלך בלא עם, עוד צמצם והעלים אורו עד שנעשה מקום לזולתו (שזו תכלית העלמה עד שניתן מקום לומר שהוא אינו) וזולתו הוא האדם שנברא להמליכו, נמצא דייקא אותו נברא, שכל מציאותו היא רק על קרקע זו, שיש מקום לומר שהוא ית' דהיינו הבורא בעצמו אינו, הוא זה שצריך להמליכו ולגלות כבודו.
עוד מבאר סוד הבחירה בלב כל אדם דהיינו המלחמה שבין יצה"ט ליצה"ר שהם המחשבות טובות ורעות שבלב. וכשמתגבר במחשבות טובות עושה חלל בלב ובורא בו עולמות של התגלות מלכותו ית', אבל כשח"ו חושב מחשבות רעות, אזי מחריבן ומחזיר את החלל לתוהו.
ומבאר שעיקר התגלות מלכותו היא בתפלה בכוונה מעומק הלב.
עוד מבאר רבינו שאת מדת מלכותו שמגלה הוא מגלה בלב הנברא עמ"נ שיחזור וימליך אותו בפיו בבחי' מלכות פה באופן שיגלה בפיו את כל האור שמאיר בלבו.
נמצא שמצד הנברא יש שתי עבודות אחת בליבו לשמור שלא יעלים הרע שבו את האור שעי"ז מתקלקל החלל. ועוד לקשור את הפה היטב לאור הלב כדי שיוכל לבטא בו את כל מה שמאיר בלבו, בתפלה בכוונה.