רבנו מבאר כאן שע"י שיבור תאוות אכילה זוכה להארת פנים דהיינו מדת ואמת של הקב"ה, ואזי זוכה לאכילה בקדושה, ואזי כשאוכל פירות שיש בהם קדושת א"י דהיינו הארת הצדיק שהאיר בה בחי' תפילין מדת אמת דהיינו מדת חיים, והארה זו קבלו הפירות ממנה, והאוכל אותם בקדושה כל אותיות ההארה הזו נעשים בפיו אמרי שפר ושבחים להקב"ה, שעל ידם נעשה שותף להקב"ה בבריאת שמים וארץ בדיבור, דהיינו שהקב"ה על ידו בורא שמים חדשים וארץ חדשה, דהיינו מזלות חדשים, שעל ידם מנהיג את הטבע שבארץ בשנוי מהסדר הרגיל כפי רצון הצדיק שאוכל בקדושה.
המיוחד באכילה שהיא מעשה שחייב בו כל אדם בכל יום ואפילו המתענים לתיקון נפשם לא יוכלו להימלט ממעשה זה למעלה משבוע וביותר מזה חייב מיתה בידי שמים כמבואר בגמ' נדרים. ובזה שונה היא מכל שאר התאוות שהרוצה להתקדש במותר לו יכול למנוע עצמו מהם לתקופה ארוכה או אפילו תמיד.
וכשם שהיא ראש למעשים דהיינו שתחילת בריאתו חייב האדם לעסוק בזה בכל יום כך היא גם ראש לתאוות (כלשון רבינו בתורה סב) דהיינו שכפי אכילתו של האדם כן מדריגתו בכל המדות כי היא המדה שבה מתבטא ביותר הלשם שמים של האדם עד כמה הוא זוכר ופונה אליו ית'.
רבינו בתורה זו קושר בקשר הדוק ממש כדבר אחד את האכילה בקדושה עם מדת האמת, בכל גווניה האמת שבארץ שבדבור ובמעשה שעי"ז זוכים להאמת שלמעלה שהיא פניו ית' מדת "ואמת" שבי"ג מדות שהיא מדת התפארת (המקבל מכתר עליון שהיא בינה עילאה כתר דזעיר אנפין)
דהיינו שרק מי ששומר פיו מדבור שקר ומהתנהגות של שקר יש בכוחו לשבוע מאכילה מועטת. כי השביעה מאכילה מועטת משמע כאן שהיא רק מכח הארת פניו ית' דהיינו הארת מדת האמת. וזוכה לה רק מי שבעצמו קשור למדת האמת.