כמו בתורה מד, כן בתורה זו, ממשיך רבנו לבאר עוד תיקון נפלא שנעשה ע”י מחאת כפים בתפלה, ומבאר כיצד ע”י הכאת חמש אצבעות ימין בחמש של שמאל נכפל ונעשה כ”ה, וכן בהכאת שמאל בימין נעשה כ”ה וביחד הן חמישים, נמצא שבמחאת כפים מעורר שער הנ’ שבבינה עילאה (שהוא היציאה מהמ”ט דהיינו מבחי’ ההטיה לכאן ולכאן) ומשם מאיר בחי’ יובל, שהוא בחי’ חירות, שעל כן בו משתחררים העבדים ועי”ז יוצא הדבור מהגלות במצרים.
נמצא ע”י מחאת כפים בתפלה ימין בשמאל ושמאל בימין, יוצא הלב לחירות ועי”ז יוצא הדבור מהגלות לחירות ונעשה לו פה לדבר לפניו ית’ ונשפעים לו דבורים בשפע חדש בכל עת,
והביאור בזה נראה כי הטעם שאין פה לאדם, הוא כיון שהדבור תלוי במדות, וא”א לדבר דבור אמת לפני ה’, רק ע”י זיכוך המדות (עיין תורה קיב), אבל ע”י שמאיר בחי’ יובל משער הנ’ שבבינה ליבא, אזי יוצאות המדות שבלב לחירות, לשעה זו שמדבר, ונעשה בחי’ רוחב לב ושמחה לדבר כרצונו באמת, בלא הטית מדות הלב, ונעשה לו פה לדבר לפני ה’, בבחי’ שגורה תפלתי בפי.
עוד מבאר רבינו כאן שמחאת כפים לבד שמעורר בחי’ הכאה כנ”ל לעורר שער הנ’ גם מעורר מצד שרש היד שבצד החיבור לגוף את הריאה שממנה יוצאים הדבורים. כי חמש אוני דריאה וחמש מוצאות הפה וחמש אצבעות הידים הם בחי’ אחת התלויות זו בזו, ונעשים החמש כל אחת קומה של עשר ונעשים חמישים, וע”י מחאת כף מתעורר בחי’ שער חמישים על ידו יוצא הדבור לחירות ונעשה לו פה לדבר לפניו ית’.
נמצא שפעולת המחאת כפים היא כפולה מצד הכאת הידים, ומצד תנועת שרש היד שניהם פועלים לעשות פה לאדם ולהוציא את הדבור מהגלות, לחירות.