בתורה זו מדבר רבנו בעניין התקדש במותר לך, ופותח בתאות אכילה ומסיים בתאווה הידועה. (שכידוע גם היא נקראת אכילה כמ"ש (בראשית לט ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל. וכן עליה אמרו חז"ל (סוכה נב:) משביעו רעב), ומבאר שהתאווה היא חרפה לנו, דהיינו שהיא ערלה על הברית והקשר שלנו עם הקב"ה, שמסתירה מאיתנו את אור פניו, שעל ידו בא השובע ובנים קדושים (דהיינו הארת האמת מבינה עילאה שהיא מזל עליון שממנו בני חיי מזוני)
ובזה מבאר את פסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך". דהיינו שע"י שתשדד את הבהמיות שממנה התאווה והערלה אזי תזכה בעש"ב, ר"ת עושה שלום במרומיו.
כי כשאדם שולט בו הבהמיות, אזי הוא פונה מהקב"ה ואזי מפריד בין קב"ה ושכינתיה, וכביכול יש לו שונא למעלה, וגם שונא למטה שהיא נפשו הקדושה שמונע ממנה אור עליון.
אבל כשמכניע את הבהמיות וכורת את ערלת הלב, אזי כשם שמתחבר לנפשו הקדושה למטה, כך שעושה שלום למעלה, וזוכה להארת פנים מהקב"ה שממנה נמשך השובע האמיתי. ומבטל חרפתו.