בתורה זו מבאר רבינו תכלית האדם בעוה”ז להיות בדביקות עם הקב”ה. ושהמבחן על זה הוא אור התפילין דהיינו הבושה ממנו ית’, בושה הנובעת מיראת שמים, שנובע מהרגשת מציאותו ורוממותו ית’ האין סופית שבה תלויה כל המציאות, לעומת פחיתות הנברא והעלול שבקל מסוגל לכל תעלול.
תורה זו היא ביאור נפלא למעשה, של כוונות האריז”ל על תפילין. ומה שמבואר שם על המלכות, רבנו מפרש על הדיבור.
הנושא העיקרי הוא חומר פגם הדבור שהוא סיבת כל הצרות וגודל מעלת דבור הקדוש שהוא הקרקע להשגת אור התפילין הנ”ל. בחי’ תפילין של יד הקודם לתפילין של ראש, שהם עיקר אור התפילין המונחים מעל המצח ומאירים במצח בבחי’ ולטוטפות בין עיניך.
וע”י תיקון הדיבור, עד שזוכה לדבר דבורי אמת בשלהבת הגבורות, זוכים לתפילין של יד, ועי”ז לתשובה שלימה, ועי”ז לתפילין של ראש.