תורה לד (לשון דלות) מדברת מבחי’ עולם התוהו שקדם לעולם התיקון, בחי’ כיצד מחזיקים מעמד בזמן החושך והלילה (לאור הירח) עד שמאיר האור והבקר (אור השמש מחדשת אור בכל רגע).
דהיינו על שבירת הכלים שקדמה לבריאת העולם, רבנו מתייחס בפרט לשבירת כלי החסד דהיינו מדת האהבה שבלב, ותיקונם ע”י נקודת אור החסד והאהבה הקדושה שקיימת תמיד, נקודת קודש שלא נשברה, ששומרת על הכלים השבורים, והיא נמצאת ביסוד דאצילות, דהיינו בדבור פה ולשון של שומר הברית. רבנו מבאר את ההקדמות הגבוהות של האריז”ל, למעשה ומוציא מהן עצות מעשיות לתיקון המדות.
מתבאר כאן שאדם נולד עם מידות רעות ואהבות רעות שהן חרפת לב ובזיון, והתיקון הוא להתקשר לנקודה קדושה של אהבה קדושה שהיא קביעא וקיימא בעולם, נקודה של אהבת ה’ קדושה שלא שייך בה פגם או שבירה לעולם. להאיר אותה בלב ששם האהבות הרעות, ולהפכם לאהבת ה’.
והנקודה הזו נמצא בעיקר אצל השומר הברית הגדול הוא הצדיק הדור, ואצל כל אחד בפיו כפי שמירת הברית שזכה, וגם בכל אחד מישראל כפי הברית שזכה. וצריך לקבל מכולם. אבל החשוב מכולם היא לקבל מהצדיק מהצדיק ע”י התכללות החברים באהבה ביניהם. וכל אחד בהתבודדות שיחה בינו לבין קונו. ומכל אחד מחבריו ע”י שמדבר עמו ביראת שמים, מקבל בגוון המיוחד לו את נקודת הצדיק שקיבל.
רבנו מדבר כאן מחכמה ובינה שמאיר יוסף הצדיק אבל לא מדבר משכל כי שכל הוא דבר המתחדש כפי שיתבאר בתורה לה וכאן מדבר מנקודת אור שגם היא חכמה ובינה אבל הארה הקיימת לעד בלא חידוש (בחי’ יחוד חו”ב התדיר שלא תלוי במעשינו).
רבנו מבאר כאן יסוד חשוב שבכל אחד יש נקודה הנ”ל בגוון שאין בחבירו. נראה עומק העניין מצד אור נשמתו שזו נקודה השייכת רק לו, כי אין עוד נשמה שנמצאת באותו מקום בקומת אדם הראשון, שהיא קומת כנס”י, שרש נשמות ישראל. ממילא מצד מקומה כל אחת מאירה בגוון אחר, וזו הנקודה שאין בחבירו, ומיוחדת לו. ובה הוא מושל, על חרפת לב חבירו. לבטל ממנו אהבות רעות.