רבנו מבאר בתורה זו כיצד אדם מכין עצמו לעולם הבא לעולם שכולו רק השגות אלוקות, (אפילו הזמן שם יהיה רק השגות (תורה ז' תנינא)). וגם קיום התורה שם יהיה רק בבחי' השגות, אע"פ שאמרו חז"ל זאת התורה לא תשתנה ולא תהא מוחלפת, אין זה שינוי, כי גם היום התורה שלנו בכל עולם היא כפי אותו עולם ובעולם האצילות היא תורה דאצילות תורה דעתיקא סתימאה דעתידה להתגלות לעתיד לבוא, שהיא השגות אלוקות. כי כשיתבטל יצה"ר וזהמת הנחש, שהיא זוהמת הישות וגאווה, אזי נשיג את התורה של היום כמו שהיא מתקיימת בעולם האצילות.
כי בעולם הזה, עולם שבו האמת נעדרת, והקב"ה מתעלם, המצב שלנו עם הקב"ה הוא בבחי' שדבוקים אחור באחור (כפי שיתבאר בפנים באות ו), וכל המבואר בתורה זו מדבר כיצד לתקן עצמינו במצב הזה, כדי שלעתיד נזכה להיות עמו ית' פנים בפנים. ומבואר שצריך האדם להתקרב לצדיק הדור, שהוא המלמד הגדול שיודע ללמד חכמה תתאה, שהיא כל התורה הנגלית שלנו בעוה"ז הכוללת את כל המצוות, מה שכלול בש"ע, ומה שרצונו ית' שנקיים לפנים משורת הדין, ובבחי' התקדש במותר לך. כי בעוה"ז הגשמי, התורה וקיום התורה אחד, ומבאר שכל התורה של עוה"ז כשזוכים ללמוד אותה כראוי לשם שמים, בלי עזות, ובלי תאוות ממון, מצדיק אמיתי מלמד גדול מאד, אזי היא חכמה תתאה שהיא לבוש וצמצום עצום של חכמה עילאה הנ"ל, השגות אלוקות, תורה דעתיקא סתימאה שתתגלה לעתיד לבוא. לכן החכמה תתאה נקראת שערה אוכמא, ובת עין, בחי' שההשגות אלוקות תורה של עולם האצילות ששם הם רחבות ונפלאות, כאן בעוה"ז הן רק כמו חוט שערה ונקודה שחורה קטנה, שבה מצומצם כל הרוחב הלובן של מעלה.
וכשבאות תפילותינו לצדיק הצדיק מכיר לפי התורה שבתפילה, היכן המתפלל אוחז בתיקון המלכות והתפילה והעזות, ומוכיח אותו ואפילו בביזיון כשצריך, בבחי' "יהלמני צדיק ויוכיחני", ומי שרוצה לצאת מגלותו, נשבר ליבו ומאיר לו החכמה, שעל ידה יוצא מתאוות ממון, ונעשה בעל חסד שהיא המדה המכניעה ביותר את הע"ז של תאוות ממון, ומעלה את המלכות מהגלות. ויכול לזכות לחכמה תתאה. ולקיים אותה בשמחה ועדיין צריך חיזוק ג' פעמם בשנה להאיר לה מאור הפנים, ע"י כבוד היו"ט והקבלת פני רבו ואזי גם יוצא לפועל כל השמחות שזכה לשמח בקיום החכמה תתאה כל השנה, והיא שמחת הרגל.