תורה קצרה זו היא הביאור לשאלת רציצא דמית בבעותיה ששאלו סבי דבי אתונא (זקני בית האש) את רבי יהושע בן חנניא (הוא סתם רבי יהושע שבש"ס), ורבנו מבאר בה שתי מדרגות במסירות נפש בתפילה, אחת שצריך להמית עצמו במלחמה במחשבות זרות, כדי להתפלל בכוונה בלא פניות/ . ועוד מסי"נ גדולה ממנה שעל ידה מעלה ניצוצות קדושים בתפילתו, לתקן רפ"ח ניצוצין שנתערבבו טוב ברע בשבירה שקדמה לבריאת העולם.
נראה שגם המסירות נפש הראשונה היא מדריגת צדיקים גדולים, עיין צוואת הריב"ש וליקוטים יקרים למגיד ממעזריטש (אות לא) שבכל תפילה צריך האדם לחשוב שמוכן למות מחמת גודל הכוונה, ויש מכוונים כל כך עד שבשתים שלש תיבות, כבר יכולין למות מרוב הכוונה.
וצ"ע הרי גם כשאנו מצליחים לכוון בכל התפלה לא צריכים אנו למסירות נפש כל כך עד שמרגיש שיכול למות. ונראה שגם כשמכוון לכל מילה בתפילה אם עדיין שומע גם מה שנעשה סביבו לא נחשב כוונה באמת שעליה אנו מדברים כאן. וגם כנראה כפי מדרגת האדם כך שולחים לו מחשבות וכך צריך גם להלחם בהן, עד שצדיק גדול צריך ממש מסירות נפש כדי לעמוד במלחמה הזו.
וטעם שצריך לשתי מדרגות של מסירות נפש, מתבאר כאן כי יש מחשבות זרות ששולחים לאדם לבלבל אותו לנסותו/ \, ואותן יש לדחות במסירות נפש. ויש מחשבות זרות שבאות כדי שיתקן אותן, ע"י שיברר ויעלה את הניצוץ קדוש שבהן למעלה, וזה ע"י שמוסר נפשו עוד יותר כדי לתקנן ולהעלותן.
ונראה ששתי מדרגות אלה הן בחי' יחודא תתאה ויחודא עילאה. פי' שיחודא תתאה בתפלה היא שאע"פ שדבוק בו ית' בתכלית ובוודאי לא יודע מה נעשה סביבו, אבל עדיין מרגיש את מציאות עצמו. אבל ביחודא עילאה הוא דבוק בו ית' כל כך עד שנכלל בו ית' ולא מרגיש מציאות עצמו כלל.
לכן המסירות נפש הראשונה היא בחי' בתוך התפלה, בחי' "רציצא דמית בבעותיה". והמסירות נפש העליונה יותר, היא בחי' "היכא דנפיק רוחא", דהיינו בחי' שיוצא מתוך התפלה לדבקות גמור והתכללות בו ית' בבחי' רצוא ושוב, ועי"ז מעלה את הניצוץ להתברר בשרשו ומתקנו.