תורה כד נאמרה בליל שבת קיץ קדש תקס"ג ומדבר מדביקות עצום שזוכה הצדיק ע"י שמקיים מצוות בשמחה וזוכה לאור א"ס שלמעלה מנפשין ורוחין ונשמתין. ובבקר אמר תורה טז שם מדבר מהצדיק שמוכרח לבטל לפעמים דביקותו כי בטולה של תורה זו היא קיומה.
וסיפר מוהרנ"ת ז"ל שבשעת אמירת התורה שם רבינו ז"ל מסווה על פניו ומהצד ראו שפניו אש לוהטת ואמרה ביראה גדולה ובהתלהבות גדול עצום ונפלא מאוד עד שלא היו השומעים יכולין להבין כלל מה הוא אומר וכו': ונראה פשוט שרבינו אצלו האמירה והקיום כאחד וכיון שדיבר מאורות א"ס אחז בהשגתם כל עת אמירתו את התורה הזו. ורק למחרת נתן למוהרנ"ת את התורה בכתב ידו.
מתבאר כאן כיצד לגבוה ביותר זוכים ע"י הנמוך ביותר. שלאור א"ס אפשר לזכות רק ע"י שמחה במצווה גשמית.
ומבאר בלק"ה שאורות נפלאים אלו, אע"פ שא"א להשיגם במהלכי שכל, אבל הרשימו הנשאר בזיכרון כששבים מהביטול אליהם, בכוחו לתת לאדם כוחות עצומים בעבודת ה'. וכל אדם בכל מדרגה אפשר שיזכה לבחי' מזה, וזוכה עי"ז לכוחות נפשיים להתחזק בעבודת ה'.