אחרי שביאר בתורה יח כיצד שלימות האמונה והשגת התכלית היא ע"י שלימות האותיות ששלימותן היא נקודת היוד בחי' עוה"ב המסיימת כל אות ומי שאוחז בזה חי חיים טובים דהיינו חיי עוה"ב כבר בעוה"ז. מבאר כאן כח הדיבור הקדוש שבכוחו לבטל את כל התאוות ומידות רעות בבחי' לשון נופל על לשון דהיינו ע"י לשה"ק דהיינו דיבור הבא מקודש, בחי' שתמיד זוכר "כי מאיש לוקחה זאת", ועי"ז נופלות ומתבטלות כל מיני הסתרות ומתנוצצות האותיות שבכל דבר עד שיכול לפשר חלמין, ולזכות שכל חיותו היא רק מפנימיות דפנימיות, דהיינו מהתנוצצות האותיות, ולב אלקים שבכל דבר.
יסוד התורה כאן הוא סוד החסרון בקודש הבא מלמעלה שאין בו שלימות כי הוא בחי' אחור באחור, כי רק ע"י הבחירה ועמידה בנסיון אפשר לבוא לבחי' פנים בפנים. וזה סוד בריאת חוה בסוד לא טוב היות האדם לבדו (שנבראו דו פרצופים אחור באחור) וזהו ויפל תרדמה, וזה בחי' לכי מעטי עצמך (שאמר ללבנה (חולין ס)), ואז ויקח אחת מצלעותיו ויבן את הצלע, ויביאה אל האדם פנים בפנים. וזה גם בחי' חטא אדם הראשון שנברא חכם גדול ונביא המדבר עם ה' ואעפ"כ נחשב בחי' אחור באחור, כיון שהיה חסר את העמידה בניסיון, והבחירה שאחרי נפילה לחטא.
וכן לשון הקדש השלימות שלו היא בחי' פנים בפנים דבר ה' עמכם, א"א שתהיה שלימה אלא ע"י ירידה לתרגום בבחי' ירידה צורך עליה, להסתרה ששם הבחירה לתרגם נכון כל דבר, ואזי מכח הבחירה זוכה ללשון הקדש.
וזה בחי' מה שפתח את התורה בראיית הצדיק, שעי"ז רואה פחיתות עצמו (בבחי' לכי מעטי עצמך), ואזי ע"י שמיעת תורה מפי הצדיק, זוכה לויבן את הצלע, ובונה את המלכות.
כי ע"י שרואה פני הצדיק שכבר זכה לזה, עי"ז מבין עד כמה הוא עצמו בחושך, ואזי מבין לשוב ולבנות את מדת ההמלכה שלו את הקב"ה.
ועיקר הדגש כאן הוא על תיקון ברית הלשון וברית המעור ואכילה בקדושה.
כי עיקר תיקון המלכות היא תיקון קליפת נגה, שהיא בחי' התקדש במותר לך, ובזה שמברר בכל מגרש ההיתר מה מיותר ומה מצוה, על מנת לתקן את הברית והקשר עם הקב"ה מבטל כל הפניות של מדות הרעות, זוכה ללשון הקדש שכל דבורו יהיה רק ביטוי לקדש שבלבו, וזוכה לאכילה בקדושה עד בחי' "מציון יסעדך" דהיינו שניזון מהתנוצצות אותיות שבמאכל ששרשן לב אלקים שבמעשה בראשית.