בתורה זו מלמד רבינו כיצד זוכים לשלום הפרטי שלום בעצמיו דהיינו בין מדותיו שיהיו כולן בטלות לרצון הקב”ה, דהיינו שהאדם בכל ליבו רוצה לעשות רצון הקב”ה. ומבאר שזה ע”י שלימות היראה, וליראה זוכים ע”י דעת, כי השלום תלוי בדעת, ולדעת זוכים ע”י תורה בשני מישורים, כי תחילה צריך להתעורר בתשובה וזה נעשה ע”י צדיקים גדולים שזכו לנשמה קדושה ע”י שאביהם ברך בתורה תחילה, דהיינו שהוליד אותם ע”י שהיה בעצמו צדיק גדול, שזכה לתכלית השפלות, שעי”ז בכח לימוד התורה ממשיך ברכה לתחילת המחשבה, שרש התורה ששם משרש נשמות ישראל, והמשיך לבנו נשמה קדושה, הנקראת בחי’ פרסה שלימה, בלא בגדים צואים, וצדיק כזה אפשר שיזכה לתכלית השפלות, עד שגם לימוד התורה שלו עולה עד שער החמישים שבבינה, ששם שרש התורה ושרש נשמות ישראל, ועי”ז מעורר הנוצצות הנשמות ועי”ז בורא נשמות גרים וגם התעוררות בנשמות פושעי ישראל, וגם כל אחד מישראל שיתעוררו לתשובה, ואח”כ ע”י תורת חסד מלמד להם דעת עד שזוכים ליראה שלימה, שזה עיקר כבודו ית’.
ויש בזה דיוק חשוב, שעיקר כבודו ית’ הוא קרוב רחוקים, דהיינו כמה שהוא רחוק יותר ומתקרב זה כבודו ית’ יותר כמבואר בזוהר כד אתי יתרו וכו’, אבל גם עיקר כבודו ית’ הוא היראה בחי’ והאלקים עשה שיראו מלפניו, כי עיקר כבוד המלך היא היראה מפניו, וזה שפותח רבנו את התורה בלשון שהשלום הוא ע”י שיעלה את הכבוד לשרשו ביראה, שכלל בזה את שני הדברים יחד, את היראה ואת הקרוב רחוקים שעל ידו עלית הכבוד.
ומכח היראה שלימה זוכים לשלום הנ”ל. נמצא שהצדיקים זוכים בפנימיות התורה מכח השפלות שלהם שהיא בד’ מדרגות דהיינו שמרגישים הקטן שבקטנים ועוד גם תחת מדרגת עצמו, כי לתורה הנ”ל של צדיקים, זוכים במתנה, ולתורה במתנה זוכים רק ע”י תכלית השפלות, עד שמבטל כל חומריות, דהיינו שמרגיש קטן שבקטנים ועוד גם קטן ממה שעדיין חושב עצמו. וע”י שהם מקרבים רחוקים בשתי בחינות של לימוד תורה כנ”ל, אזי זוכים לשלימות היראה.
אבל מי נשמתו אינה כל כך בקדושה ויש לו בגדים צואים אזי אע”פ שגם הוא צריך לעבוד על שפלות בד’ בחי’ ועי”ז לתורה ועי”ז ליראה עי”ז לשלום, אבל א”א שיזכה אלא ע”י שמתקרב לצדיק שכבר זכה לזה, וגם מאד קשה שיזכה לזה בשלימות, רק בעלי כחות נפש עצומים מאד. אבל זה לא פוטר, אלא אדרבה מחייב יותר להשתדל כפי כוחו לתקן עצמו, וכפי מה שיזכה לזה בעוה”ז כך יזכה בעוה”ב.
ומי שזוכה לשלום בעצמיו, אזי נקרא שלם בלא מום ויכול להתפלל תפלה בשלימות, שעל ידה זוכה לשלום הכללי בין העולמות דהיינו לדביקות והתכללות בו ית’ בתכלית בבחי’ יחודא עילאה.