אחרי שדיבר בתורה יא מענין הדיבור המאיר לתשובה ע”י ענוה ושמירת הברית, שמאיר לו שם שד-י, ודי לו באלוקותו ית’, וזוכה ע”י דבורי התורה לתשובה שלימה, ועי”ז לתבונות התורה לעמקה, וכשח”ו אינו שומר הברית ומתגאה אזי אין לו כלים לדיבור אמיתי. בתורה זו מבאר רבינו איך להיפך ממש, מי שלומד תורה, ובפרט גמרא בלא דעת, אלא להתייהר ולקנטר, נקרא ת”ח שד יהודי, על שם יצרו הרע שמתגבר עליו, וממנו מקבל ביאורי תורתו, ואזי לא רק שהתורה לא מחזירה אותו בתשובה, אלא מקבל ממנה פה לחרף ולגדף את הצדיק יסוד עולם דייקא. ומבאר שכיוון שהחכמה שוכנת בקליפת הערמה, לכן הלומד שלא לשמה נתפס לחיצוניות, ומתגברת בו הערמומיות לרעה. ועוד כי לצורך פרנסת העולם, יש בכוונה שמאל בתורה, ושמאל זה נעשה מכשול למי שלומד בלא דעת, שמפילו למצא חסרון בתנא שחדש אותה, ועי”ז מתגבר יצרו ונעשה לו פה לבזות את הצדיק הדור.
זה הנושא בקיצור נמרץ ומתבארים בה פסוקים מתחילת פרשת ויצא בעניין יעקב רחל ולבן. ובעניין מי שאומרים הלכה בשמו שפתיו דובבות בקבר.