בתורה זו מבאר רבינו כח העצום שיש בדיבור הקדוש, שדומה לעוף יעופף (כמבואר בתחילת ביאור הרבב”ח) וכסולם מוצב ארצה וראשו בשמים שכוחו עצום לחבר נברא לבורא.
עד שבכוחו יכול נברא לזכות לתבונות התורה ולעמקה (בינה חכמה וכתר) דהיינו לתורה דעתיקא שהיא התכללות בבורא ביחודא עלאה דהינו שלא תופס עצמו כמציאות אלא נכלל בו ית’ לגמרי. ואזי זוכה לעונג עליון מעין עוה”ב.
ולמדרגה עצומה זו רצה משה להביא את עם ישראל ועל זה תמהו מכשפי פרעה כיצד אפשר עם שלם שהם עבדים כבר כמה דורות להעלות לכזו מדרגה שאפילו צדיקים לא כולם זוכים.
ומשה ענה להם שע”י דיבור קדוש דיבור בדעת אפשר לעשות תשובת המשקל בכזו שלימות שתחזיר את הבעל תשובה לאותו מקום שניטל ממנו דהיינו לשרש נשמתו ממש.
אבל לזכות לדבור כזה צריך שיהיה כבוד הש”י בשלימות ולזה צריך תיקון הברית כי בו תלוי הדעת שבו תלוי השפלות, וכשזוכה להיות אין ממש אזי כבוד ה’ שלם, ואזי ע”י שני יחודים עילא הותתאה נשלם כבוד ה’ וזוכה לדיבור המאיר.
ובענוותנותו לא אמר להם משה רבנו יותר שבאמת הכל מכח הצדיק השלם משה רבינו שבכוחו לתת דעת וכח לשמור הברית ושפלות אפילו לפחות שבישראל עד ששפחה נעשית נביאה על הים.