כיצד האדם ממליך על עצמו את הקב”ה ע”י ניגון. כי הניגון הוא בניין המלכות ויכול להיות ח”ו גם להפך והוא עיקר המיין נוקבין כמבואר בספרים, דהיינו שירה וניגונים להשם ית’, שעי”ז שלימות הדביקות והוא תיקון ובנין המלכות. ונעשה מכח התנוצצות שמיעת קול ה’ שנמצא בעולם הקורא לכל באי עולם שובו אלי, אלא שמעורב בקולות הסט”א המתעוררים כנגדו להעלימו.
וכאן מלמד אותנו רבינו לשמוע בכל ניגון שבעולם את קול ה’ הפנימי שנמצא בו ולקבל על ידו כח לתשובה להמליך אותו ית’.
הענין רמוז בפרשת זאת תורת המצרע (תורת המוציא שם רע דהיינו ניגון פגום של מנגן שאינו כשר) שבתורת כפרתו ע”י שתי צפרים חיות טהורות, שלוקחן שוות כאחת ומפרידן אחת לה’ ואחת משלח על פני השדה, רמוז סוד שרש הניגון שהוא סוד תיקון קליפת נגה. כי יש למעלה בחי’ שתי צפרים חיות טהורות שהן בחי’ חכמה ובינה, שבבחי’ החיצוניות רומזים גם לשני הכרובים שעל ארון העדות, הרומזים לכנס”י והקב”ה, והמצרע הוא המדבר דבור רע דהיינו קול וניגון רע הוא הפריד ביניהם, כמ”ש מפריד נרגן אלוף.
לכן תיקונו ע”י שתי צפרים הנ”ל, וכביאור האריז”ל חומר טומאת הצרעת כיון שבעוונו הפריד אלוף, לכן אור אלופו של עולם, היינו אור החכמה, נסתלק ממנו, ולכן תיקונו נקרא “תורת המצרע”, כי האור נמצא בתורה, ותיקונו על שדיבר דיבור רע, הוא לדבר דיבור טוב, אין טוב אלא תורה, וזה שאומר רבינו שע”י לימוד לשמה וברור תורה שבע”פ כיון שהיא בחי’ לילה מאירים לו דברים החשוכים אצלו, עי”ז מתקן את הניגון שנפגם אצלו, דהיינו את כח הברור בין טוב לרע.
אבל כיון שפגם כל כך, לא נותן לו היצה”ר ללמוד כראוי לשם שמים כמבואר בגמ’ מנחות כט דלא מסתייע מילתא לשוב בפתח שנפל ממנו, כי בעל תשובה צריך סיעתא דשמיא, לכן העצה ללמוד בלילה מחצות שאז הקב”ה והצדיקים מקשיבים לקולו ושומרים שלא יזיק לו לימוד שלא לשמה ונשאר לו רשימו דהיינו חוט של חסד לכל היום שעל ידו יכול לשמוע ניגון מכל אדם ולשמוע בו את קול הניגון הקדוש של הקב”ה. דהיינו שמכל ניגון וקול שבעולם ימשך על ידו להתחבר אל הקב”ה ולהמליכו.