כמו בתורה פט גם כאן מבאר שכל החסרונות שיש לאדם, הם חסרונות בשכינה, שמגלים לו כדי שישתדל לתקן אותה. אלא ששם דיבר מעניין העצבות כשנודע לו החיסרון בשכינה, ועצה כיצד להתגבר עליה. אבל כאן העצה היא כיצד לתקן את השכינה. ולכאורה תורה זו היא המשך של התורה הקודמת, ששם העצה של שמחה היא לסור מרע של עצבות וכאן העצה של שמחה היא עשה טוב של העלאת נוצות קדושים לשכינה.
דהיינו ע”י ששמח באלוקיו, הוא מעלה את הניצוצות שנפלו מהשכינה בשבירת הכלים ומשלים חסרונה.
ונראה שזה עיקר החדוש של תורה זו שעיקר העלאת ניצוצי הקדושה ותיקון שברי הלכים שנחסרו מהשכינה נעשה ע”י שאדם שמח באלוקיו ומודה לו ומכיר בטובתו והשגחתו עליו ושמח בה.