מבאר כיצד כל חסרון שאדם מוצא בעצמו יכול להיות סיבה לשמחה וחידוש המוחין במקום להפך להפיל לעצבות שהיא קטנות מוחין. ומבאר שהסיבה לקטנות מוחין היא כשנזכר שכידוע כל חסרון שיש בי הוא חסרון בשכינה, ומבאר שכנגד זה יש סיבה נפלאה לשמחה שהרי מי אני ומה חיי שהמלך מגלה לי חסרונו,
דהיינו אע"פ שצריך להשתתף בצער השכינה, וכל שכן בצער שאני גרמתי לה בעוונותי, זה רק בזמן הקבוע לזה, (תיקון חצות והתבודדות) אבל כל היום צריך להיות בשמחה וחייב לעשות את המצוות בשמחה, על כן לא יסתכל על הצד העצוב שבזה, אלא רק ישמח, כי מה אני ומה חיי שהמלך בעצמו מספר לי את חסרונו, במה שעשה שכל חסרון שיש לי הוא השתלשלות מחסרון כעין זה בשכינה הקדושה. וע"י שמחה זו שמצליח למצא אור בחושך ולברר טוב מרע, שמחה מעצבות, זוכה למוחין חדשים.