בתורה זו מבאר שעיקר תיקון החטא הוא ע"י הוידוי דברים, כי פגם החטא הוא בנפש ונפש היא דבור ובמה שפגם צריך לתקן. ועומק הענין מבאר מוהרנ"ת בלק"ה שכלל כל עבודת ה' היא לעשות דבור לקול ה' הנמצא בעולם וקורא לכל באי עולם לשוב אליו. אבל דבור שאינו נשמע ומתקבל אינו דיבור. לכן מי שמקשיב לקול ועי"ז מתעורר להמליך אותו ית' בקיום מצוותיו, אזי ע"י ששומע ומקיים את מצוות ה' שבקול, עושה דבור לקול, כי עושה שדבר ה' יהיה נשמע ומתקבל. ולהבדיל החטא להפך היא התעלמות מהקול, נמצא פוגם בקול, כי גורם שאינו נשמע ומתקבל. ועל כן התיקון הוא וידוי דייקא בדבור שחוזר ומתייחס לאותו קול ועושה לו דבור. וצריך לפרט החטא כדי לתקן כל פרט וחלק במצווה שפגם.
אבל על הווידוי יש מניעות כגון שכחת החטא וקושי להודות שחטא וקושי לספר איך פגם בכבודו ית' וכיו"ב. על כן א"א להתוודות אלא ע"י שמחה שלימה בכל הקומה, ואע"פ שהחטא גורם לדאגה נמצא שתמיד בשעת הווידוי יש איזה אבר שכנגד אותו חטא ששם לא יכול שמוח, הוא בטל ברוב השמחה של רוב המצוות, על כן העצה לזה לשמוח בחתונה של מצווה ולרקוד הרבה עד שנכלל בשמחת הקב"ה ומרגיש קרבת ה' ומעיז לספר לו חטאיו, ומתבטלת הדאגה ברוב שמחה ונפתח הלב להתוודות.
ועיין לעיל תורה עח שם מדבר מסוד המלכות מראשיתה כשעלה במחשבה לברא עולם ואת ישראל שימליכו אותו, עד כיצד לזכות לתיקון השלם של המלכות בחי' יחוד קוב"ה ושכינתה. ושם מבאר בקיצור את עניין הווידוי המבואר כאן, שעי"ז מתקן במה שפגם בדבור דייקא, ונראה שכאן היא השלמת המבואר שם.